עינת נתן בפוסט ישר ללב: "אולי בעתיד התואר ’אימא’ יהיה כמו ד"ר או פרופסור"
"אולי כשאת תהיי אימא, אימא יהיה הסטטוס הכי נחשב. אולי פעם 'אימא' יהיה כמו ד"ר או פרופ'. אולי סוף סוף יבינו שאימא זה הרבה יותר מלהוסיף שם של ילד לתעודת הזהות"
"אולי כשאת תהיי אימא, אימא יהיה הסטטוס הכי נחשב. אולי פעם 'אימא' יהיה כמו ד"ר או פרופ'. אולי סוף סוף יבינו שאימא זה הרבה יותר מלהוסיף שם של ילד לתעודת הזהות"
אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שילדינו לא מתחשבים, נקבל בחזרה סבל, וכאב, ונפסיד מראש. אפשר גם אחרת
בדיוק מזה חששת, שהיא תסרב. קשה לך מאוד לקבל סירוב. כשאת כבר מחליטה סוף כל סוף לבקש, אין מקום לסרב לך
תקשיבי טוב יקרה, הילדים שלך הם הסיבה הכי גדולה שהגיע הזמן שלך להשקיע בעצמך. שימי לך כתר. תבחרי מקום אחר
חמות יקרה, את רואה שכלתך לא עוזרת לך בהגשת האוכל לשולחן? אל תמהרי להסיק מכך שהדור הצעיר הוא אנוכי ועצלן. תציעי לה את לעזור לך
למה אנחנו חווים תסכולים מהילדים, ואיזה שיעור נוכל ללמוד מכל אחד ואחת מהם?
ההורים היו שבורים, האחים התבלבלו והושפעו מהאח, הבית הפך שדה קרב, וכל זה קרה דווקא למשפחה שהשקיעה בילד וטיפחה אותו. הרב אייל אונגר בסיפור על הדרך שהחזירה את המשפחה למסלול השמחה
מה גורם לצעירים שחונכו על דרך התורה והמצוות לבחור במשהו אחר? מה הם ראו שגרם להם להאמין שיש חלופה טובה יותר? לא בגלל ספקות באמונה, אלא בגלל משהו בכיוון לגמרי אחר
מצד אחד היא טורחת ומכינה בשמחה, מסופקת מכך שהעשייה שלה מועילה ועוזרת לילדים ומקילה מעליהם את משא היום-יום העמוס שלהם. מצד שני, מאיפה צץ פתאום המרמור?
ככל שגדל הילד, העברנו לו סמכויות מסוימות. ובכל זאת, המילה האחרונה הייתה בידי ההורים. ואז הילד מתחתן. הוא עובר לרשות של עצמו. לפעמים רוצה הוא להתייעץ אתנו, ולפעמים לא
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה